קשה לניסוח

mickhalsband — Sat, 30 Jan 2010 21:57:30 +0000

הרהור קצר על
“א סריוס מן” של האחים כהן, ובהמשך לתיאוריה של התקליט

.עליתו לתורה של דני גופניק כמשל: הילד ניגש לספר התורה וקופא. הוא בוהה סביבו, הלום ומבולבל. הוא מקבל את האצבע לידיו, ובוהה בה. הרבנים לוחשים לו

קצה חוט, אך ללא הועיל. לבסוף מובילים את האצבע, כמחט על תקליט, ודני כמכונה נמתחת קופץ לפעולה – הדרשה מתחילה באיכות הי-פי.

עוד סיבוב דמים לא נחוץ, או – הדם של מי ירוק יותר

mickhalsband — Sun, 28 Dec 2008 21:21:24 +0000

אז החלטנו להכנס בהם.
ביממה הראשונה הרגנו קרוב ל 300 איש ואני מעריך את מניין האזרחים ההרוגים כחצי מזה.
התגובות בבלוגיה מתארות מנעד של “מגיע להם”, “כולם חמאסניקים”, “אפילו המצרים אמרו להם להפסיק” ו”מוות לערבושים”.
עדיין, אף אחד לא מאמין שהמתקפה תעצור את ירי הקאסמים. הפאשיזם הישראלי כל כך להוט לנקמה, שהוא מאבד את העשתונות לחלוטין.
ובינתיים, על תמונות נפגעים מעזה מגיבים הישראלים בחוסר אמון. ספרתי כבר כמה תגובות בנוסח “הדם נראה חשוד” וגם “זה בטח צבע לצרכי תעמולה”.
אני קורא המום. האם הישראלים שכל כך ביקשו דם מתקשים לזהות אותו נשפך? או אולי הם ציפו לדם בצבע ‘האחר’, לדם הירוק או השקוף של הערבושים.
מרתיח כמה ברור שהפסקנו סופית לראות בהם בני אדם, ואנחנו מצפים מהם להתפוגג באפקט אנימציה נוח לעיכול.
יש שם בני אדם שמתים, לפחות מאה על כל אחד שלנו.
רק אולמרט וברק מחככים ידיים בתחושת שביעות רצון. מצב העבודה בסקרים כבר מזמן לא היה טוב כל כך, ואולי אפילו ידחו את הבחירות לרגל המערכה, שלדברי אולמרט, רוה”מ על זמן שאול, תערך עוד זמן מה.
ובזמן שאהוד ואהוד יכולים רק להרויח, היחידים שיכולים להפסיד מזה זה אנחנו, תושבי ישראל, שנגררים לעוד סבב בעימות הדמים האינסופי.

שלושה קופים

mickhalsband — Mon, 01 Dec 2008 19:22:05 +0000

תודה, אורי, על הביקורת הרגישה.

ועוד מחשבה על מוטיב המים בסרט, המשמשים כך נראה, בפארפראזה על רולאן בארת, ‘כסימן לאשמה’.
המים, הנוכחים בסרט לא רק בים, אלא גם בגשם הפותח וסוגר את הסרט, וניגרים מפני כמעט כל הדמויות, נקשרים עם הטרגדיה של עבר הכמוס , והסודות מתחת לפניהם

לקראת הבחירות

mickhalsband — Mon, 01 Dec 2008 19:12:32 +0000

הוידאו הוא ממש צפיה חובה

בקרוב המבחן פתע (קודם ברמה המפלגתית, אחר כך ברמה הלאומית)

כמה מסקנות לכאורה:

כנראה שמופז למד לקבל פקודות מאריק.

כנראה שהאחראי על כביש האפרטהייד מס’ 443 הוא גל הירש.

ולקראת הבחירות: הפתעה! בוגי מסביר בספרו שהוא הוא המוח מאחורי האסטרטגיה של צה”ל.
תודה בוגי, מן הפח אל הפחת.

האל האינטראקטיבי

mickhalsband — Fri, 08 Aug 2008 22:57:08 +0000

האינטואיציה הראשונה שלי למשמע שם הספר “יש אלוהים?” היתה שמדובר בקשקוש גדול. התרגום לשם הספר, שבמקור נקרא בפשטות “דלוזית האל”, נקשר אצלי לרוחניות בשקל. אחר כך הבנתי שזה ספר של ריצ’רד דוקינס, ולקחתי אותו לידיים. כמו ב”גן האנוכי” וב”השען העיוור”, דוקינס מספק הסברים סדורים ומאלפים, מבאר תפישות תיאולוגיות וא-תיאולוגיות, ופורש משנה ברורה ומלאה.

הספר נהדר, ונראה לי חיוני על כל מדף – אבל בעיקרו נדמה כתשובה לבריאתנות (קריאישיוניזם) האמריקאית, יותר מאשר לכל תרבות מקומית אצלנו.

כי בארץ, בניגוד לבארצות הברית, הילדים לא גדלים לקבל את סיפורי הבריאה כאמת היסטורית (אולי הודות לתרבות דרש ענפה). ומנגד, אנשי החינוך החרדי לא טורחים בכלל לבלבל את התלמידים בקונספציה המדעית. שזה גם אחלה. כל אחד נשאר במגרש הביתי שלו, ולא מפריע לאף אחד ללמד את העניינים שלו.

אז בכל אופן, עם או בלי קשר, לאחרונה מלאו שלושים למותו של ג’ורג’ קרליין, שכולם כבר סיימו להספיד, ולי נותר לצרף קטע קצר בנושא, שמסכם יפה את הרעיון הכללי, לדעתי.

ואם כך, קצת בהמשך לאותו עניין, נתקלתי שוב בהדגמה של ספור, משחק המיקרו-ניהול החדש של וויל רייט.

במשחק, כפי שאפשר לראות בקליפ המגניב לעיל, השחקן מכתיב את שלבי ההתפתחות של חד תא למרותו. דרך מחזור חיים (אני נזהר מהמילה אבולוציוני בשלב הזה) עשיר, היצור יפתח התנהגות פרימיטיבית, שבטית ותרבותית – עד בואך עידן החלל.

היבט מעניין במיוחד במשחק, אפרופו אבולוציה, הוא שאין שום מידה של ברירה טבעית במשחק. השחקן בורר באופן שרירותי לחלוטין את המאפיינים של היצור, והטכנולוגיה הפרוצדורלית של המשחק מטבענת אותם באופן מובלע ומלא. שמונה גפיים? אין בעיה. עיניים בגב? אדרבא. זנב באוזן? אין בעד מה. כמו האגרג’ג* של דאגלס אדאמס, לא משנה איזה שטות ירכיב השחקן בתור יצור, היצור יוכל להסתגל ולנצח בעולם הסובב אותו, הודות ל”שען השמיימי” הבוחר את מאפייניו, וחשוב מכך – מכווין את צעדיו. באופן זה, טורפים הרודפים אחריו או תרבויות אחרות אינן תחרות לשען-שחקן המרחף ממעל, מבטו כל יודע, הינף-עכברו כל יכול.

האופן בו המשחק רותם פרספקטיבה אלוהית למדיום האינטראקטיבי אינו חדש, אבל מידת החופש הניתנת לשחקן – לכדי מידה בריאתנית ממש – חדשה בהחלט. רייט קורא לסוג הבחירות שהמשחק מכתיב “תכנון לא-תבוני”, כפראפראזה על תפישת התכנון התבוני הבריאתנית: הרי בעולם בו הרצון של השחקן הוא רכיב סופי בארועים, אף טעות התפתחותית לא תעיב על עתיד הגזע הנוצר.

ואני תוהה – אם יש אלוהים, כמה טובה הטכנולוגיה הפרוצדורלית שלו, וכמה חמורות הטעויות עליהן הוא מפצה בשעות המשחק הארוכות, לתוך הלילה?

1982, life, the universe and everything *

Agrajag was black, bloated, wrinkled and leathery.
His batwings were somehow more frightening for being the pathetic broken floundering things they were that if they had been strong, muscular beaters of the air. The frightening thing was probably the tenacity of his continued existence against all the physical odds.
He had the most astounding collection of teeth.
They looked as if they each came from a completely different animal, and they were ranged around his mouth at such bizarre angles it seemed that if he ever actually tried to chew anything he’d lacerate half his own face along with it, and possibly put an eye out as well

רטאטוי, הבשלן הנצחי

mickhalsband — Wed, 18 Jun 2008 01:36:16 +0000

לאחרונה הזדמנה לי צפיה נוספת ברטאטוי, הפעם בפורמט הביתי, ונותרה בי תחושה עמומה שאני מחמיץ משהו בסרט. משהו עמוק יותר מפני השטח. מפתה לצמצם את המסר של סרט אנימציה לילדים כפשטני או בנאלי, אך בתום הצפיה התחזקה בי – אף יותר מבצפיה הראשונה – התחושה שהאלגוריה הטמונה בסרט היא כל דבר פרט לפשוטה.

לינגוויני ורטאטוי

הציטוט של גוסטו, השף החביב המנוח,“כל אחד יכול להיות טבח טוב”, מתחוור כמוטו של הסרט, וזהו לכאורה המסר הליברלי המתבקש: הבדל של מין (או גזע, בהשאלה) אינו צריך להוות תנאי סף לתרבות. ובכן, בהשוואה בין בני התרבות (הפריזאים כמובן) והחיות הגסות (העכברושים במקרה שלנו), מהו הנמשל?

את הביקורת שלה לרטאטוי, חתמה רותה קופפר בהערה מפתיעה על הקונטקסט התעמולתי של נחילי עכברושים. היא מתכוונת, כמובן, ליהודי הנצחי מ 1940, סרט תעמולה נאצי כמו-דוקומנטרי, פוסט-אקספרסיוניסטי, בו מטאפורת הנחיל תופסת מקום מרכזי. הסרט, בכל אופן, היה בוטה ביותר ומרתיע, וכמעט וכלל לא התקבל בקהל היעד שלו (בודאי בהשוואה לסרטים פופולרים יותר כמו היהודי זיס). ובכל זאת, דימוי העכברושים נחרט בזכרון העולמי כתעמולה אנטישמית, ונהפך לנרדף לרטוריקה הגזענית מסוגה. קופפר מרגישה כי כאן הסרט עושה מהלך “אמיץ”, כדבריה, כשהוא הופך קונטקסט כה טעון על פיו (לכאורה), ומייצר מנחיל העכברושים המזוהם מנות מטבח עילי מפעימות.

במעבר לנמשל המתבקש, לא קשה לזהות ברטאטוי העכברוש את היהודי ‘האמיץ’, המחרף נפשו בטיפוס במעלה הסולם החברתי. עוד במאגר הדימויים השואתי, מרדף האימים בו מניפה האיכרה הזקנה מרסס גז לעבר העכברושים הנסים לכל עבר. וכן סצינת הביוב בה נותר רטאטוי לבדו, נאחז בספר הבישול, הוא כל עולמו (כאן ניתן לומר מילה על “עם הספר”), וקורא לשווא למשפחתו שאבדה לו. בכלל, נדמה שהעכברוש האומלל עומד בפני כליה פעמים רבות למדי במהלך הסרט. ואנקדוטה קטנה: פירוש השם רטאטווי – “מעורבב”. כנראה כדי לציין כי העכבר, כמו היהודי, הינו בן תערובת, מתבולל, כלומר לא “גזעי” כמו מקבילו האירופי. ואכן עיקר יחודו של לינגוויני הג’ינג’י והחביב, שלומיאל חסר תקנה וכישורים, הוא ביחוסו – זהירות, ספוילר – בנו של גוסטו הגדול. פירוש השם אגב, הוא “לשון קטנה”. אולי כדי לסמן כי בעוד לינגוויני מדבר, רטאטויי עושה.

אז מסתמן עכברוש יהודי, ומסתמן שלומיאל אירופי. החי זאב עם כבש? מערכת היחסים הנרקמת בין שתי הדמוית אינה פשוטה גם למראית עין. רטאטוי אינו מלמד את לינגוויני לבשל. במקום זאת העכבר מוביל את האדם ברעמתו. כלומר מושך בשערו. כלומר היהודי מושך בחוטיו של האירופי כבבובה. כך במשך מרבית הסרט מובל בן התרבות כחומר ביד היוצר.

בעומק התת-מודע ההמוני של דימוי קולנועי זה (כמדרשו של זיגפריד קראקוור) שוכן יצוג סותר של היהודי: בן-תרבות נרדף ומדוכא מחד, ואדון בובות שולט מאידך. היתכן כי גם בתוך העולם הליברלי של הסרט מקופל עדיין דימויו של היהודי כעכברוש רוקם מזימות?

נדמה שגורלם של האירופי והיהודי קשורים לבלי הפרד, ובסופו של יום, כשמבקר המסעדות המריר טועם את תבשיל הרטאטוי, אנו מגלים כי את המפתח לזכרון המכורה של התרבות האירופית מחזיק יהודי-עכברוש. מתבולל אוטו-דידקט, שמפליא אף את אדוני הארץ ברנסאנס התרבותי אותו הוא מחולל.

בין סימבוליזם לריאליזם

mickhalsband — Mon, 16 Jun 2008 01:04:10 +0000

לפני שהשטן ידע שאתה מת, סרטו של סידני לומט מ 2007, מצוי במרחב מוזר, בין סימבוליזם לריאליזם. העלילה מתארת את תהפוכותיה של משפחה לא מלוכדת, בעיקרה סביב שני הבנים והאב, וסביב שוד כושל. הסימבוליזם מפנה שוב ושוב לנרטיב האדיפלי, אך כל הזמן בעיוותים הטיות והיפוכים שונים, לכדי מערך סימבוליסטי מורכב ביותר: הבן והאב, האם והאב, האחים ביניהם וכן הנשים ועוד מיני תחבולות, כולם מתהפכים ביניהם באוסף מערכים של עודפות אינטרטקסטואלית המשחקת מול המקור הטרגי (רצח בשוגג, עיוורון, חפות התינוקות ועוד).

עם זאת, מכל העודפות הסימבולית הסרט נשען בצורה כמעט בלבדית על משחק ריאליסטי רב כובד. גם הבימוי מקנה כובד רב לדרמה המשוחקת, ומקדיש תקריבים ארוכים לסולואים הרבים של השחקנים הגברים (בראשם פיליפ סימור הופמן, אית’ן הוק ואלברט פיני). אגב, מעט מאוד תשומת לב ניתנת לנשים, שאינן רלוונטיות לדיון, מסתבר.

ככל שהמשחק מבריק יותר (והוא אכן מבריק), כך גדל הרושם שמשהו לא עובד כשורה. כאילו שריבוד סימבולי כזה אינו מתאים למשחק ריאליסטי בעומק כזה ולהפך. משחק ריאליסטי כזה לא יכול להתקיים במרחב כל-סימבולי.

מתבקש לחשוב שקיטוב רדיקלי כזה, סימבולי\ריאליסטי, צריך לבנות באופן מכוון, בקפידה יתרה. ואם כך, מאיזה טעם ולאיזה עניין מכוון לומט את ההרכבה הקוטבית הזו? האם זהו תרגיל מחשבתי? סגנוני? איזו אמירה ניתן להוציא מאוסף כל כך עמוס של הפניות אינטרטקסטואליות בתוך מרחב כה טעון של דרמה ריאליסטית?

עוד מחשבות על אתיקה וקולנוע

mickhalsband — Sun, 15 Jun 2008 00:14:04 +0000

אורי קליין קורא ב”ואלס עם באשיר” יצירה שאינה מסוגלת לבחור בפרדוקס המשמוע של עצמה: היה או לא היה, חלום או הזיה.

שאלה זו של משמוע רלטביסטי עולה במרומז כבר בתחילת הסרט, בשיחה באמסטרדם, כשכרמי אומר לארי שכל עוד הוא מצייר ולא מצלם אין לו בעיה עם זה.
כבר כאן עולה שאלת השיפוט המוסרי של הדימוי בכלל, והשיפוט המוסרי של הדימוי המצולם בפרט: מהו התיעוד המחייב? ועוד נותר עלום: מהי אותה בעיה העלולה להווצר בצילום שעליה כרמי מדבר?
המשך הסרט שקוע עמוק בתוך ים הרגש האוקייאני של השכחה – הזכרון מתחוור כהזיה, והאמת שרויה עד הצוואר בפרשנות הרגשית של האשמה ובעיסוק התרפיוטי בעצמי היוצר.

אך בשאלת הסובייקטיביות והרלטיוויזם, הסרט בסופו נדרש ומכריע:

הדברים היו. האמת עומדת לשיפוט. החיים אינם פרטים עלומים, מודעים לא-מודעים

דווקא הנחרצות הוולגרית, הפורנוגרפית של סיום הסרט היא זו המקנה לו את מעמדו האמיתי, המוסרי.
מעבר לכל האבחנות הפרטיות, המצוירות, נותרת אמת אחת מצולמת ומחייבת מוסרית, האמת ממנה מתחמק ארי – הצייר\צלם המראיין\מרואיין הדמות\הבמאי – בכל משך הסרט. זוהי הבעיה של כרמי עם הדימוי המצולם:
האמת של הדימוי המצולם ועצם חומרת מחויבותינו כלפיו.
בסופה של היצירה, פולמן הבמאי מביע מחויבות לזכרון, ודורש במפגיע מאיתנו כצופים את מחויבותינו אנו כלפיו.